פסק-דין בתיק ע"א 8632/07

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        ביום 20.4.1998 ארעה תאונת דרכים טרגית בה קיפחו את חייהם בני הזוג רווה. שני בני הזוג מצאו את מותם יחד. ילדי בני הזוג, שהם יורשיהם של בני הזוג המנוחים והיו תלויים בהם למחייתם (להלן: התובעים), תבעו את נזקיהם מן המבטחת אשר כיסתה את השימוש ברכב בו ארעה התאונה.

           בית המשפט המחוזי פסק לתובעים פיצויים הן כתלויים והן כיורשי העיזבון. התובעים והנתבעים מערערים על פסק הדין בערעור ובערעור שכנגד וטענותיהם מתמקדות באופן חישוב הפיצויים. מקצת מן הטענות מצריכות התייחסותנו. לא ראינו מקום להתייחס לטענות המשנות מחזית הטעון בערכאה קמא או לטענות שלגביהן חדלו הצדדים מלהתייחס במסגרת הדיון בבקשה לתיקון טעויות סופר.

ניכוי מס הכנסה משכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק

2.        הצדדים חלוקים בשאלת בסיס שכרו של האב המנוח אך מוסכם על שניהם כי השכר עלה על גובה שילוש השכר הממוצע במשק. למחלוקת בדבר גובה השכר בפועל חשיבות איפוא רק לעניין שיעור ניכוי מס ההכנסה מן הפיצוי כמצוות סעיף 4 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). התובעים סבורים כי את מגבלת תקרת שילוש השכר הממוצע במשק יש להחיל על הפיצוי רק לאחר ניכוי מס ההכנסה מן הסכום שהיה משתלם למנוח בפועל (והגבוה, במקרה זה, מתקרת שילוש השכר). באופן זה ישתלם הפיצוי בהתאם לשילוש השכר הממוצע "נטו". טענה זו אין לקבל. כפי שהובהר לא אחת (ראו למשל ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון אטיאס (פורסם בנבו, 21.1.2010)) מדובר כאן בשאלה מתי נדרש בית המשפט להסיט את מבטו "מחלון המציאות", שדרכו משתקפים הנתונים כפי שהם קיימים בעולמו של הניזוק, אל עבר ה"חלון הווירטואלי", שדרכו נגלה לבית המשפט עולמו של חוק הפיצויים.

           בית המשפט מצווה על פי החוק להסיט את מבטו אל "החלון הווירטואלי" כבר בשלב קביעת ההכנסה הגולמית (ברוטו). במסגרת החלון הזה, חלונו של חוק הפיצויים, לא קיים כלל שכר העולה על שילוש השכר הממוצע. הפחתת המס תעשה לאחר מכן מתוך אותו "חלון וירטואלי". כזה הוא הדין: הלכת רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן (לא פורסם, 6.8.2006), אותה מאזכרים התובעים, לא באה לשנות מן העיקרון הזה שכן היא מתייחסת לשאלה שונה לחלוטין, לאמור מהו השכר בפועל בתקופת הפנסיה ושכר זה (הפנסיה) כפוף להגבלות הרגילות של סעיף 4 לחוק.

3.        תקרת המס לניכוי - בשיעור של 25% - אף היא חלק מן העולם הווירטואלי של חוק הפיצויים. מתוך השכר ברוטו - שנקבע כאמור בסייגי השכר הממוצע במשק - יש לנכות מס "וירטואלי" שגובהו אינו יכול לעלות על 25%. הטענה כי ניכוי מס ההכנסה מתוך התקרה, התוחמת את החלון הווירטואלי, מובילה ל"תשלום" כפל מס, שגויה שכן התקרה מופעלת על השכר "ברוטו" ורק לאחר מכן מנוכה ה"מס". ראוי לזכור גם כי הדרך המוצעת על ידי התובעים לניכוי המס מבסיס השכר תעצים את אי-השוויון בפיצוי המתקיים מעצם התקרת ניכוי המס באופן שהמס ינוכה בפועל רק מהכנסות נמוכות יחסית ולעולם לא מהכנסות העולות על שילוש השכר.

שערוך השכר

4.        התובעים מלינים על דרך חישוב הכנסתה של האם המנוחה לצורך שומת הפיצויים. הם סבורים כי ראוי היה לשערך את השכר לערכי יום פסק הדין על בסיס הצמדתו לשכר הממוצע במשק ולא למדד המחירים לצרכן - זאת בשל שזהו הכלי הסטטיסטי הטוב ביותר לצורך שיערוך שכרו של ניזוק. הם מציינים גם כי סעיף 4 לחוק הפיצויים מגביל את תקרת בסיס השכר לשילוש השכר הממוצע במשק וכי הוא מורה לילך לפי הנתון הגבוה מבין שני המדדים הנוגעים לשכר זה כפי שהם מפורסמים על ידי המוסד לבטוח לאומי ועל ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

           כבר פסקנו בעבר כי תקרה זו, הקבועה בחוק לעניין שילוש השכר, אינה מחייבת כשלעצמה את בית המשפט לבחור במדד שפורסם ביום מסוים בעת שהוא קובע את בסיס השכר וכי הערכת גובה השכר נעשית על ידי בית המשפט על פי הנתונים והראיות שבאו לפניו. כך הדבר גם לעניין שערוך השכר לערכי יום פסק הדין. בית המשפט רשאי לבחור במדד או בנתון אחר הנראה לו תואם את נסיבות המקרה - לרבות ההיסטוריה ההשתכרותית של הניזוק והסביבה הכלכלית בה השתכר. ברגיל, משמשת הצמדה למדד המחירים לצרכן ככלי מתאים לשערוך בסיס השכר לערכי יום פסק הדין, אך גם בחירה אחרת כמו הצמדה לשיעור השכר הממוצע במשק, או השוואה לשכרו של עובד בתפקיד דומה לתפקידו של הניזוק, עשויה להציע מודד סביר אחר לשערוך השכר.

           אין איפוא מקום להתערב בבחירת בית המשפט בעניין זה.

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי

5.        התובעים 3, 4 מקבלים מן המוסד לביטוח לאומי גמלאות עקב מות האב. בית המשפט המחוזי ניכה גמלאות אלה מן הפיצוי שנפסק להם; בכך נדחתה טענת התובעים כי אין הנתבעת זכאית לנכות את סכומי הביטוח הלאומי המשתלמים עקב מות האב וזאת משום היותו עובד עצמאי. עובד עצמאי, כך נטען, מממן את מלוא דמי הביטוח המקיימים את הזכות לגמלאות ועל כן אין למוסד לביטוח לאומי זכות לשיפוי בגין הגמלאות האלה. בית המשפט המחוזי קבע כי קיום תביעת שיפוי מצד המוסד אינו תנאי לניכוי הגמלאות מן הפיצויים. התובעים סוברים כי ב"תחרות על תשלומי הביטוח הלאומי שבין הניזוק לבין המזיק מן הראוי שידו של הניזוק תהא על העליונה" וכי עדיף תשלום כפל לניזוק על "התעשרות" המזיק.

6.        ההלכה שונה. כבר בע"א 650/78 כליף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 252 (1981), אומר בית המשפט כי "יתכן שלמוסד אין זכות כלפי המזיק שהוא גם מעבידו של הניזוק. כל אלה אינם מעניינם של הניזוק אשר נזקו שופה על ידי המוסד ועל כן נזקו הופחת. גם הלכת תמר (רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון תמר, פ"ד נג(5) 145 (1999)) לא שינתה תפישה זו. בתביעתו של העובד העצמאי מביא עימו הפטור מתביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי לשלילת הזכות לקבל 25% מן הפיצויים, אך בכך אין כדי לשנות מן הצורך לנכות את הגמלאות המשתלמות למי שניזוק בתאונה בה היה מעורב רכבו של העובד העצמאי. הדיון בעניין תמר בשאלת זכאותו של העובד העצמאי ל-25% מסכום הפיצויים היה מושתת כל כולו על ההנחה כי גמלאות הביטוח הלאומי מנוכים מתביעתו.

           אשר לטענה כי מכוח הוראת סעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1975 כי "לעניין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה כזכות הנובעת מחוזה", ועל כן אין לנכות את התגמולים מן הפיצויים, נקבע עוד בפרשת מגן צ'טווד (ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פ"ד ב 190 (1956)) שאין בהוראה זו משום פטור מניכוי הגמלאות. התובעים סבורים כי סר כוחה של הלכה זו, שכן במועד בו נוסחה, לא הוענקה לעובד העצמאי הזכות לקבל גמלאות כנפגע בעבודה, וממילא אין לראות בהלכה זו כאילו היא חלה על עובדים עצמאים, מה גם שבינתיים נשללה זכות השיבוב של המוסד כנגד המעביד. אלא שההלכה נבחנה גם לאחרונה ונותרה בעינה בהתחשב, בין השאר, בהוראת סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי העומדת בסתירה להוראה הנחזית בסעיף 332 הנ"ל.

7.        הוראה דומה נבחנה בפסיקה במסגרת פרשנות הוראת סעיף 5ג(3) לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש העיר וסגניו), התשל"ז-1977. גם שם, בדומה להוראת סעיף 332 לחוק הבטוח הלאומי, נאמר כי "לעניין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה לפי חוק זה כזכות הנובעת מחוזה". באותו עניין (ע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר (פורסם בנבו, 7.9.2010)), חזר בית המשפט על הכלל לפיו מנכים את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים המגיעים לניזוק, חרף הוראת הסעיף הרואה בגמלה "זכות הנובעת מחוזה". ובעניין אחר, נדרש בית המשפט העליון לשאלת הניכוי במקרה בו המזיק הוא מעביד של הניזוק שאז זכות השיפוי על המוסד לביטוח לאומי לא קמה. גם כאן נקבע כי "אין לעצם תשלום דמי הביטוח על ידי המעביד השפעה על היחסים שבינו לבין הניזוק". נותר כאן הכלל בדבר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי על כנו, ואף פורש בחוק בהוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נח(5) 511, 516 (2004)).

חישוב הפסדי העיזבון והתלויים במות שני ההורים

8.        התובעים מערערים על הדרך בה יושמה שיטת הידות בבית המשפט המחוזי - בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה. הנתבעת מציינת כי טענות אלה לא הועלו בערכאה המבררת וכי גם לה טענות כנגד שיטת החישוב.

           התובעים טוענים כי במשפחות הנהנות מהכנסות גבוהות מופנה חלק גדול יותר מן ההכנסות לחסכון וכי במקרים כאלה יש להאריך את תקופת התלות ולסטות מחישוב הפיצויים על-פי שיטת הידות הרגילה. הם מבקשים, לפיכך, גם להציע שידת החיסכון או ידת הבית תוכפל.